חמש עקבות נעל בלתי מזוהות וטבולות בדם בתוך זירת הרצח מדירות עדיין שינה מעיני והשאלה למי הן שייכות לא נותנת לי מנוח כבר יותר מ- 11 שנים.

חוקרי המשטרה ביצעו בדיקה יסודית בנקודה הקריטית הזאת. כל מי שנכנס לחדר השירותים בזמן מציאת הגופה של תאיר תושאל ומסר את נעליו לבדיקת השוואה. קצין הזיהוי, אלי שקד, מהראשונים שהגיעו לזירה כותב במפורש באחד המזכרים, כי "מרגע הגעתי לא נכנס איש לזירה ללא רשותי וכל מי שנכנס אחרי, נכנס עם ערדליים שקיבל ממני". כעבור זמן, השוטרים עצמם אף מבצעים שחזור היציאה מתא השירותים ומסיקים כי מי שטביעות נעל אלה שייכות לו הניח את רגל שמאל על מכסה האסלה הסגור לצד גופת תאיר, את רגל ימין על מיכל המים, ופעם נוספת את רגל שמאל על קורת הקיר המפריד בין תא 2 לתא 3. כל הניסיונות של החוקרים לאתר למי שייכות טביעות הנעל האלה לא הניבו תוצאה ובית המשפט המחוזי ואחריו גם העליון הסיקו כי הן כנראה שייכות לאחד מאלה, שהגיעו לזירה לאחר גילוי גופתה של תאיר, אך מסיבה זאת או אחרת לא תועד. גם הדם, שניגר על העקבה על מכסה האסלה בזמן הרצח וכיסה חלק ממנה לא גרם לאנשי החוק להרהור שני באשר לקביעתם.

עקבה ברורה נוספת נמצאה על רצפת התא, אך אינה תואמת את שלוש העקבות במסלול היציאה. יורם אזולאי, ראש צוות החקירה, מאשר את הנתון הזה במהלך עדותו בבית המשפט, לשאלתו של הסנגור, אך טוען כי אנשים רבים הגיעו לזירה לאחר מציאת הגופה:
"שאלה – העקבות הללו המוכתמות בדם, במיקום שאני הצבעתי בפניך, מצביעות לנו על פי ההיגיון הצרוף, כי בזירה הזאת היו לפחות שני אנשים נוספים, כי מסתבר שהעקבה שעל האסלה ועל מתקן הניאגרה ועל הקורה הם כנראה של אותו אדם, אותו דגם ואותו גודל. העקבה למטה שונה בתכלית השינוי. שני אנשים לפחות בתא הרצח שבו נמצאה תאיר ז"ל, נכון.
תשובה – זה בדיוק מחזק את מה שאמרנו שהיו עקבות נעליים שלא ידענו לשייך אותם לאנשים מסוימים, היה המון בלגן בזירה, כאשר אנחנו הגענו. לא הצלחנו לאתר, היו מחלצים והרבה אנשים".

ובתוך "הבלגן" הזה אזולאי ממשיך לשקר ומספר לבית המשפט, כי "…יש לנו עדות שאחד מספר שראה מישהו אכן מטפס בצורה שאתה מתאר מהאסלה לקורה וכו' ", למרות שאותו אדם תיאר מישהו דתי, שנכנס לתא 1 וממנו עלה וצפה לעבר תא 2 וכלל לא הניח את רגליו בתוך תא 2 ועל הקיר המפריד עם תא 3. מה בכל זאת קיים? ארבעה אנשים, שלושה מהם חובשי כיפה (על דברי אחד מהם מתבסס אזולאי), שכלל לא נכנסו לתוך התא – חוטר, בן צור, דאודי וסומברנו. כל אחד בתורו מתאר מהיכן טיפס ומה ראה, אך בכל זאת אזולאי בוחר לשקר מעל הדוכן ויוצר מצג שווא, שהשופטים מאמצים ללא כל ביקורת, כפי שניתן לקרוא בדבריו של השופט כהן: "…ואין להוציא מכלל אפשרות כי אחד מהנוכחים הרבים בזירה הוא זה שהותיר את העקבות, כאשר בלהט האירועים לא זכר לשחזר כיאות את התנהלותו בתא. עדיין לא עלה בידי המאשימה ליתן מענה חד משמעי לקיומן של העקבות, יכול ועקבות אלה נותרו כתוצאה מתרחיש אחר אשר אין מתפקידנו לנחש".

כהן קובע, שהפרקליטות לא הצליחה לתת הסבר לקיומן של טביעות הנעל הזרות בזירה, ושאין לו כל מושג כיצד הגיעו טביעות נעל אלה בדם לזירה, אך הוא מנחש ששקריו של אזולאי תואמים את ההתרחשות ואחד "המחלצים" האלמוניים הותיר את טביעות נעליו במקום. והשופט (עבריין מין מורשע) מקנח במשפט המחץ הבא: "יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה", למרות שבמקום שבו מתקיים משפט צדק או משהו המתיימר להיות דומה לזה, בית המשפט לא יכול להשאיר שאלה קריטית כזאת פתוחה ובאותה הנשימה לומר כי הרשעת הנאשם היא מעבר לכל ספק סביר.

מה מלמדים אותנו חומרי החקירה בסוגיה הזאת?

שני האנשים הראשונים, שנכנסו לחדר השירותים במהלך החיפושים אחרי תאיר באותו הערב היו יואב חדד וצבי חוטר. דלת השירותים של תא 2 הייתה סגורה ונעולה. חדד התכופף וראה זוג נעליים. מיד אחר-כך חוטר עלה על כיסא מחלקו הימני של תא 1, טיפס ונעמד על קורת הקיר וראה מחזה מזעזע שלא ישכח לעולם – תאיר שרועה על מושב האסלה הסגור מלאה בדם וחתכים.

שניהם יוצאים מחדר השירותים בבהלה וחוזרים אליו כעבור כמה שניות, הפעם עם איש האחזקה, קובי סומברנו, שנכנס פנימה, ראה את הדלת הנעולה ורץ להביא שפיץ-פלייר כדי לפרוץ את המנעול. סומברנו, ידיו רועדות, לא מצליח לפתוח את מנעול הדלת. חוטר לוקח לידיו את הכלי, פורץ את דלת תא 2 והדרך מעתה והלאה פתוחה להגיע אל תאיר ולבחון את מצבה. בסרטוני השחזור, שהתבצעו נשאלו כל הנחקרים, שוב ושוב, האם נכנסו לתוך תא 2 והאם טיפסו ממנו החוצה. התשובה שלהם הייתה שלילית וכך גם של שוטרים ואזרחים בודדים נוספים, שהגיעו לאזור. בפוסט קודם כבר הזכרתי את השאלה ששאלה אותי באחד מדיוני המשפט אחת מעוזרותיו של רפ"ק ירון שור, "האם את יודעת מי היה עם תאיר בשירותים?" בניסיון לדעת למי שייכות טביעות הנעל האלה..

שני אנשי צוות מד"א, שהגיעו לזירה לאחר, שכאמור, דלת התא נפרצה הם היחידים, שנכנסו לתוך תא השירותים. חיברו לתאיר מוניטור, ביצעו בדיקה ידנית והבינו כי תאיר איננה עוד בין החיים. השוטרים אף מנעו כניסתו של הרופא, ד"ר ערן הרצוג לתא השירותים והסתפקו בקביעתם של שני אנשי מד"א.

למרות, שלחוקרי המשטרה היה ברור מעל כל ספק כי רק שני אנשי הצלה אלה דרכו ברגליהם בתוך תא השירותים אחרי מציאת הגופה ואין כל הגיון בפעולה של כניסה לתא 2 מלמעלה כאשר הדלת כבר פתוחה, כותב השופט עמית כך: "מי לידינו יתקע כי במהומה שנוצרה נכחו רק אלו שנכללו ברשימה ת-95 (16 אנשים מתועדים ברשימה הזאת ורק שניים מאשרים שנכנסו לתא – א.ר), רשימה שהוכנה כחודש לאחר הרצח, ואף זאת רק בהסתמך על שמות האנשים שהופיעו בחומר החקירה? ומדוע דווקא השוטרים שושן דוד, שוטר הסיור אריק, המת"ח (מפקד התחנה) ראובן ארבל הרמח"ם וקצין הזיהוי אלי שקד לא תושאלו שוב? (למען הדיוק אציין כי ראובן ארבל כתב תזכיר ביום 07/01/2007, שבו נאמר בקצרה כי כאשר הגיע למקום היו שם שני חובשים של מד"א שטיפלו במנוחה, אך אין התייחסות ספציפית לשאלה שבפנינו)".

על איזה מהומה מדבר השופט הנכבד??
נסו לדמיין כיצד היה נוהג אדם סביר ונורמלי, לו נחשף למראה מפלצתי כזה. את או אתה – מה הייתם עושים אם נקלעתם לסיטואציה כזאת? לאיזה מטרה בדיוק אדם נורמלי, שאין זה תפקידו, נחשף מרצונו למראה מזעזע ונוראי כל-כך? שני האנשים שהזכרתי קודם, אלה שמצאו את תאיר סיפרו לחוקרים כי נכנסו להלם ממה שראו עיניהם, וכל מה שרצו היה לצאת משם ולדאוג להרחיק את חברם, שמואל ז"ל מהאזור כדי שלא יראה את המראה המזוויע של בתו השחוטה. למרות, שהזירה לא נסגרה הרמטית ולא נשמרה סטרילית אף אדם, למעט, כאמור, שני אנשי מד"א, לא נכנס לתא השירותים. רק מי שליבו עשוי מאבן יכול לבנות תרחיש כל-כך מופרך, הזוי ומנותק מכל הגיון או סיבה, ורק אדם כזה, בעל מוח מעוות בוחר להתעלם מראיות חותכות, כפי שקרה כאן. הניסיון המגוחך להוסיף עוד ועוד אנשים, שלכאורה הגיעו לתוך חדר השירותים ואף נכנסו לתוך תא השירותים נועד למטרה אחת בלבד – לנסות להסביר את טביעות הנעל הזרות, השייכות לאדם שלא אותר, כפי שכותב השופט עמית: "שמותיהם של חדד, חוטר, אמסלם ובן צור נכללים ברשימת האנשים שהיו בזירה, אך שמו של אברהם מיכאל ואחרים, שאיננו יודעים את שמותיהם, ושידוע לנו כי היו בבית הספר בסמיכות זמן ומקום, לא נכללים ברשימה".

בדיקה קצרה שערכתי עם מיכאל אברהם העלתה כי הוא כלל לא נכנס לתוך בית הספר במהלך החיפושים אחרי תאיר ומאליו לא הגיע לאזור שרותי הבנות. זה כמובן לא מנע מהשופט עמית לציין את שמו בניסיון לסמא את עיני הציבור, ולייצר סיטואציה שכלל לא התרחשה.

למי בכל זאת שייכות שלוש טביעות הנעל האלה? לשופט העליון, עמית יש תשובה, שספק אם ראויה להיכתב בפסק דין רשמי במדינת ישראל ונראה שהיא יותר מתאימה לז'אנר בלש הזבל: "תא השירותים קטן וצפוף, ואין צורך בדמיון מפותח כדי לצייר את התמונה – לפיה מאן דהו מנסה "להיתלות" מעל המנוחה והאסלה (רגל פה) על מיכל ההדחה (רגל שם) על הקיר – בעוד שני הפרמדיקים שנכנסו לתא בודקים אם המנוחה בחיים, מנסים להתחיל בחילוץ הגופה, צועקים בהתרגשות אחד לשני. התגובה הטבעית עם גילוי המנוחה היא להיכנס אל תוך תא השירותים הקטן, אך מבלי לדרוך על המנוחה, שגופתה השרועה-שכובה על מכסה האסלה".

הצלחתם להבין מה קראתם עכשיו?? השופט עמית יושב על הגדר, דופק חיוכים לכל הכיוונים ועוטף את כולנו במסך עשן: תוך כדי הפעולה שמבצעים שני הפרמדיקים, עליה דיווחו בחקירתם, עומד מישהו מעליהם, על פי דמיונו המופרע והקודח של השופט, רגל פה, רגל שם ולאיזה תכלית בדיוק? ומדוע אף אחד מהשניים אינו מציין אירוע משונה כל-כך, שלכאורה התרחש? ואיך זה שבשום שלב במהלך חקירתם לא הזכירו שני אנשי מד"א כי צעקו אחד לשני כשהמרחק ביניהם הוא לא יותר מכמה סנטימטרים בודדים ולא תארו כל מהומה שהתרחשה, כביכול, תוך כדי פעולתם? על איזה פעולת חילוץ הרואית של שני הפרמדיקים מדבר השופט עמית, כאשר לשניהם ברור מניסיונם רב השנים כי לפניהם מוטלת גופה, לא אדם שעוד ניתן להציל, והם פועלים במשנה זהירות לא לפגוע בגופה ובזירה עד להגעתם של אנשי המז"פ? וכמה קל היה, לו רק היה רצון, לחזור ולשואל את שני האנשים היקרים האלה מה קרה באותן דקות? גם היום לא מאוחר מדי..

אך השופט עמית לא מצליח להרפות וממשיך להתעקש להעלות ספקולציות: "אך גם בהנחה שלא נפקד מהרשימה אף אחד מהעוברים ושבים בזירה, מי לידינו יתקע כי מי מהם לא ניסה "להיתלות" בתא השירותים משך שניה קלה על מנת לאפשר לאחרים לגשת לגופה, מבלי שבמהלך ההתרגשות והמהומה בתא הקטן והצפוף, הדבר נחרט בזיכרונו? או שמא אף התבייש לחשוף זאת משנשאל על כך".

עד כמה שאני מבינה, שופט במדינת ישראל, כל שכן שופט עליון, תפקידו להיצמד לראיות, לא להמציא אותן, ותוך כך לבנות סיפור התרחשות קרוב ככל האפשר לזה שהתרחש במציאות. הדברים מקבלים משנה גיחוך (או חומרה – תחליטו אתם) כאשר ההשערות האלה עומדות בסתירה מוחלטת לחומרי החקירה עליהם הוא מתבסס.

השופט עמית כאילו חי ביקום מקביל. מצד אחד בפסיקתו הוא שותף לפסילתה הכמעט מוחלטת של ראיית שש טביעות הנעל החלקיות על ירכיה של תאיר, ומצד שני כתב כך בפסק הדין: "יש לזכור כי נמצאו עקבות על מכנסיה של המנוחה, ואין זה סביר בעיניי שהרוצח, שהיה מוכן לדרוך, בשלב כלשהו, על גופתה של המנוחה, הקפיד לדרוך בשלב אחר של בריחתו דווקא על החלק הקטן הפנוי של מכסה האסלה. דומני כי ההיגיון מלמד שטביעות הנעל על גופתה של המנוחה שייכות לרוצח, בעוד שטביעות הנעל הזרות שייכות לאלמוני שהגיע לאחר הרצח, וביקש לכבד את המנוחה ולהימנע מלדרוך עליה".

בית המשפט המחוזי וגם בית המשפט העליון לא נחשפו לטביעת נעל חמישית בזירה על הנעל של תאיר ועל שיפולי המכנס שכיסו את החלק העליון של הנעל. תמונת הזירה המתעדת את עקבת הנעל הזאת לא הוגשה לבית המשפט ורק בשלב הערעור הגיעה לידי ההגנה, אך גם היא לא הרימה קול צעקה נוכח הממצא הפורנזי המטורף הזה. בתמונה רואים בצורה ברורה, כי שרוך נעל שמאל מרוח בדם ולשונית הנעל מתחתיו נקייה מדם. הפרט הקטן הזה זועק לשמיים ומוכיח כי לא דם אקראי הותז על הנעל אלא מגע ישיר של נעל טבולה בדם אשר דרכה על הנעל של תאיר והשאירה שם ועל שיפולי המכנס את חותמה.

התביעה הגישה לבית המשפט רק את תמונת המכנסים השלמים של תאיר בניסיון להראות את שש טביעות הנעל החלקיות, שהטביע זדורוב, אך העלימה את מסנגוריו את העובדה כי קיימת עקבת נעל נוספת על שיפולי המכנס ועל שרוך הנעל של תאיר. בצעד תמוהה ביותר החליט רפ"ק ירון שור לגזור, וכנראה להשמיד, את החלק התחתון של המכנסיים בלא שסיפק או נדרש לספק כל הסבר לפעולה הזאת. שור טען כי ביצע ניסוי בגזיר בד הג'ינס, אך בחר דווקא חלק מוכתם בדם, עליו הייתה מוטבעת עקבה חלקית. למה עשה כך? האם מישהו הורה לו לבצע את חיתוך המכנסיים? מה שברור הוא, שטביעת הנעל הזאת דומה מאוד לשלוש טביעות הנעל הזרות בזירה ואם הייתי נצמדת להגיונו של השופט עמית, מי שהטביע אותה הוא הרוצח, אך היא אינה דומה כלל לטביעות הנעל החלקיות של זדורוב, אלא דומה מאוד לשלוש העקבות הבלתי מזוהות של מסלול היציאה מתא השירותים..

לפי השופט עמית, המחלץ האלמוני ביקש לכבד את תאיר ונמנע מלדרוך עליה, אך מה שהשופט המכובד לא ידע (בעיקר משום שהתביעה הצליחה להסתיר את הממצא הזה), שבכל זאת המחלץ דרך על הרגל שלה ועל שיפולי המכנס והשאיר סימני דריכה ברורים בדם. ומנגד, הרוצח השאיר שש טביעות נעל חלקיות, שלאחר דיון נוקב בשאלה הגיע הרכב השופטים למסקנה, שלא ניתן לקבוע כלל כי מדובר בטביעות נעל, ובכל זאת עמית חוזר על הטענה אותה ביטל אך לפני רגע וקובע כי "הרוצח" דרך על ירכיה של תאיר בעודה ישובה על מכסה האסלה הסגור, מתבוססת בדמה.

ולזה קוראים 'פסיקה מרהיבה' וניתוח מעמיק של הראיות? אני מתרשמת יותר, שהשופטים משחקים בנדמה לי, עוצמים את עיניהם ואוטמים את ליבם. לומר מעל כל במה כי בית המשפט העליון אמר את דברו זה יריקה בפניו של כל אזרח במדינה בייחוד כשנחשפים לגיבובי המילים חסרי הפשר, שמלווים את פסיקת העליון בחלקים ניכרים שלה. ועוד יותר עצוב לי, שאין צדיק אחד בכל מערכות החוק בישראל – משטרה, פרקליטות ובתי המשפט – שמוכן להרים את המסך מעל הטרגדיה הזאת ושיש לו אומץ ציבורי לדרוש לתקן. גם פסיקתו של דנציגר וספקותיו לא סייעו, עדיין, לשנות את התמונה.