כל מה שרציתם לדעת על הכאוס במזה"ת ולא העזתם לשאול.

ראשית

הכל התחיל ב 11 לספטמבר 2001.

אמריקה התעוררה לגל פיגועים חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. וכשאמריקה התאוששה – אמריקה החליטה לנקום. ממשל בוש הכריז מלחמה על הטרור הסוני במזה"ת ובעיקר על אל-קאעידה והטאליבן.

הפיגוע במגדלי התאומים, 2001

שנים לפני כן, הסובייטים פלשו לאפגניסטן. עד מהרה, התאספו אלפי לוחמים מוסלמים מכל קצוות המזה"ת, והם נהנו מתמיכתם של האמריקאים בציוד ונשק, כחלק מהמלחמה הקרה.

שני לוחמים בולטים היו אוסאמה בין לאדן ואבו מוסעב אל-זרקאווי.

לאחר סיום המלחמה וגירוש הסובייטים, אוסאמה בין לאדן ואיימן אל זוואהירי הקימו את ארגון אל-קאעידה: ארגון ג'יהאד איסלאמיסטי סוני, ששם לו למטרה "להלחם בנוצרים וביהודים שכובשים אדמות מוסלמיות".

בחזרה ל 2001 ולהחלטת ממשל בוש להדביר את קיני הטרור במזה"ת.
לאחר שהפילו את שלטון הטאליבן באפגניסטן, החלה ארה"ב בפלישה לעיראק. עד אז, שלט בעיראק ביד רמה סדאם חוסיין. השלטון הסוני העיראקי (עיראק ברובה סונית) דיכא בצורה ברוטאלית את השיעים והכורדים במדינה. רצח המוני והמתה בגז היו חדשות יומיומיות במדינה.

ואז ארה"ב מוטטה את שלטון סדאם, הוציאה להורג את ההנהגה הסונית, פירקה את הצבא העיראקי, בנתה אותו מחדש על בסיס כוחות שיעיים (לימים יתברר שזו היתה הטעות הקריטית ביותר) והמליכה שלטון בובות שיעי – בעיראק הסונית. השיעים, שבמשך שנים היו מדוכאים ע"י הסונים, התחילו להתנכל לרוב הסוני במדינה. מאז, החלה מלחמת האזרחים בעיראק.

מחנה מעצר אמריקאי בעיראק

הצבא העיראקי, שהיה סוני ברובו, התפרק וחייליו חזרו הביתה מובטלים וחסרי מעש. לאחר זמן לא רב, אחרי שמעשי ההתנכלות של המשטר השיעי גברו ואחרי שזכויותיהם נשללו מהם, הם התחילו להתאגד תחת קבוצות חמושות שהתחילו להלחם בצבא העיראקי השיעי החדש, ובאמריקאים ששהו בעיראק.

ואז הגיע לעיראק אבו מוסעב אל-זרקאווי.

אל-זרקאווי וארגונו, ג'מעת אל תווחיד ואל ג'יהאד (קבוצת האל היחיד והג'יהאד), התחילו לבצע מתקפות על הצבא העיראקי, הוציאו פיגועים כנגד האוכלוסיה העיראקית השיעית ומידי פעם נלחמו חזיתית בכוחות האמריקאיים ששהו בעיראק.
כעבור זמן מה, חבר אל-זרקאווי לאל-קאעידה ושינה את את שם הארגון שלו ל"אל-קאעידה בעיראק". במשך שנים הם הוציאו פיגועים, התכתשו עם הצבא העיראקי ועם הכוחות האמריקאים ובעיקר טבחו באוכלוסיה השיעית.

במשך הזמן, ארה"ב הפחיתה לאט לאט את המעורבות שלה בעיראק. התגברות הטרור בתימן, באפגניסטן ובאפריקה משכו את מירב תשומת הלב של הכוחות האמריקאים.

ארה"ב השקיעה באותה תקופה משאבים עצומים כדי לשים את ידה על מנהיג אל-קאעידה בחצי האי ערב, אנוואר אל-אווליקי, שהחזיק באזרחות אמריקאית. אל-אווליקי, יליד ארה"ב להורים תימנים, היה מגדולי המטיפים המוסלמים לג'יהאד ולמלחמה במערב. הוא נמלט מארה"ב ב 2002 לתימן והאמריקאים ניסו במשך שנים לחסלו.
ב 2011, חוסל אל-אווליקי ע"י מל"ט אמריקאי. זו היתה הפעם היחידה שארה"ב חיסלה אזרח שלה.

עלייתו של הג'יהאד העולמי

בחזרה לעיראק.

ב 2010 חוסל אל-זרקאווי בתקיפה אמריקאית. מיד לאחר חיסולו, הודיע הארגון על מחליפו, אבו עומר אל בגדדי. גם זה חוסל לאחר זמן מה, והארגון שוב בחר יורש – מורה עיראקי לשעבר (שהיה עצור במשך שנתיים במחנה מעצר אמריקאי בעיראק), בשם איבראהים עוואד (ולימים: אבו בכר אל בגדאדי). עוואד הכניס את הג'יהאד להילוך גבוה: לוחמה בלתי פוסקת עם הכוחות העיראקיים והאמריקאים, טונות של פיגועים כנגד מרכזי אוכלוסייה ומאות הרוגים מידי יום. עיראק הפכה למגרש המשחקים הקידמי של הג'יהאד.

אירגונו של עוואד הצליח לזרוע הרס וחורבן בעיראק המדממת, אך יחד עם זאת, הג'יהאד נשאר בתוך גבולות עיראק, המשטר השיעי במדינה החל להתבסס ולא היתה סכנה ממשית לנפילתו.

אבו מוסעב אל-זרקאווי

האביב הערבי

ואז, ב 17 לדצמבר 2010 שרף את עצמו למוות רוכל טוניסאי בשם מוחמד בועזיזי – בשל התנכלות השלטונות.

הלהבות ששרפו את בועזיזי, הציתו גל של הפגנות חסרי תקדים כנגד השליטים הערביים, שלימים נקראו "האביב הערבי". בהתחלה, נפלו טוניסיה ולוב. לאחר מכן, מיליוני המפגינים בכיכר תחריר הצליחו למוטט את שלטון מובראק.

ב 2011 הגיעו ההפגנות גם לפתחו של משטר אסד בסוריה. אסד בהתחלה ניסה לדכא את ההתקוממות ביד קשה – כמו שאביו עשה לפני שנים – ומנגנוני הביטחון שלו (המוח'בראת) שחטו מפגינים ועינו מתנגדים. כשההפגנות המשיכו ואף התחזקו ואסד החל לחשוש ליציבות שלטונו, הוא שלח את הצבא לירות במפגינים. לאט לאט החלו חיילים להתכתש עם אזרחים, לירות במפגינים ולהפגיז שכונות שלמות. מהאוויר, המטוסים של משטר אסד הפציצו שכונות אזרחיות וריססו אותן בגז.

הסעודים והקטארים, שזיהו הזדמנות לשבור את הציר השיעי איראני-סורי, החלו לחמש ולממן ארגונים קטנים שהתכתשו עם הצבא הסורי.

אבל הצבא הסורי לא יכל להמשיך במלחמה הזו לנצח.

הצבא הסורי מורכב מהנהגה עלאווית – ומחיילים סונים. והחיילים הסונים החלו להשחק. בכל יום, החייל הסוני היה צריך להחליט האם הוא נאמן למדינה שלו – או לשבט / מוצא שלו. אט אט, יותר ויותר חיילים סונים פרשו מהצבא והחלו להלחם כנגד המשטר ואותו צבא שבו הם שירתו.

בשלהי יולי 2011, התאגדו הקבוצות הלוחמות, כמו כן עם גדודים שלמים שערקו מהצבא הסורי, לארגון הגג: "צבא סוריה החופשית".

החלה מלחמת האזרים בסוריה.

צבא סוריה החופשית, ארגון חילוני ברובו, החל אט אט לכבוש שטחים. במימון סעודי ואמריקאי (ויש שאומרים, גם ישראלי) החלו המורדים להניס את צבאו של אסד מאיזורים שלמים בסוריה. בכל יום שעבר, עוד גדודים ערקו מצבא אסד וחברו למורדים.

במקביל, בעיראק החל הארגון של איבראהים עוואד (אל-קאעידה בעיראק) לצבור הישגים ולכבוש עוד ועוד שטחים, כשהאמריקאים מדללים יותר ויותר את נוכחותם.

פליטים סוריים במחנה אל-ירמוכ

בתחילת 2012, ביקשה הנהגת אל-קאעידה מארגון הבן בעיראק להקים תשתית של ארגון טרור סוני בסוריה. ארגונו של עוואד החל להזרים לוחמים ולהקים תשתיות טרור לארגון שנקרא לאחר מכן "ג'בהת אל-נוסרה".

בשנתיים שלאחר מכן, נלחמו אל-קאעידה בעיראק וג'בהת אל נוסרה – כל אחד במדינה שבה הוא פועל. אל-קאעידה בעיראק המשיך לצבור הישגים בעיראק וג'בהת אל-נוסרה המשיכו להלחם במשטר הסורי, יחד עם עוד שלל ארגונים כמו צבא סוריה החופשית ואחראר אל-שאם.

המדינה האיסלאמית

ב 2014 החל המפנה.

אל-קאעידה בעיראק השתלטו על מעבר הגבול בין עיראק סוריה, והחלו להזרים כוחות שהתערבו במלחמה בסוריה. הנהגת אל-קאעידה לא ראתה בעין יפה את ההתערבות של עוואד וארגונו בנעשה בסוריה. לאחר חילוקי דעות קשים עם הנהגת אל-קאעידה, החליטו איבראהים עוואד ולוחמיו להתפצל מארגון הגג, אל-קאעידה, וליצור ארגון ג'יהאד סוני-סלפי חדש שפועל בעיראק ובסוריה. לארגון קראו "המדינה האיסלאמית בעיראק ובא-שאם (סוריה) או בקיצור – דאעש.

ב 2014 הכריזו לוחמי דאעש, שהשיגו הישגים כבירים במלחמה בעיראק ובסוריה, על ביטול הסכמי סייקס-פיקו, ביטול הגבול בין עיראק לסוריה והקמת ח'ליפות – מדינה איסלאמית אחת שנשלטת ע"י החליף (היורש של מוחמד).

איברהים עוואד, אבו בכר אל-בגדאדי

לתואר החליף, אמיר המאמינים, מונה איבראהים עוואד. שמו, כיאה ליורשו של מוחמד, שונה לאבו בכר אל-בגדאדי. הנהגת אל-קאעידה רתחה מזעם על המהלך (שהתפרש כקריאת תיגר על הארגון האם ועל מולא עומאר – שהיה הסמכות הדתית העליונה בעולם הסוני) והודיעה סופית על התנערותה מדאעש. כמו כן, החלו התכתשויות בין דאעש לאל-נוסרה (שנאמנים לאל-קאעידה) בצפון סוריה. לאחר ההודעה על הקמת הח'ליפות, קיצר דאעש את שמו ל"מדינה האיסלאמית".

ההצלחות של דאעש בסוריה ובעיראק גרמו לעולם לסעור ובכל יום מהדורות החדשות הציגו תמונות של ג'יהאדיסטים מוסלמים כשהם כובשים עוד ועוד שטחים. לאט לאט, יותר ויותר צעירים מוסלמים אירופאים, שמעולם לא הרגישו שייכים למדינתם, התחילו לזרום לסוריה ועיראק והצטרפו לדאעש במלחמה כנגד "הכופרים". רעיון הח'ליפות קסם להם.

דאעש התחילו להשתלט על שטחים גדולים בעיראק ובצפון סוריה. הם שחטו כל מי שאינו מוסלמי סוני, לקחו כשפחות מין את הנשים וניפצו את כל ההיסטוריה התרבותית בכל מקום שבו עברו. בכל יום התגלו עוד ועוד קברי אחים עם מאות גופות ערופות ראש. הצבא העיראקי, שנשען עד לא מזמן על לוחמים אמריקאים (שהלכו והתמעטו), סירב להלחם מהפחד וברח בכל אפשרות. בדאעש ראו את היתרון שבהפחדה ומיום ליום שכללו את רמת הזוועות. במוקדים מסויימים, לוחמי דאעש השתלטו על שטחים או בסיסים, כשאף כדור לא נורה.

חיילים עיראקיים מוצאים להורג ע"י פעילי דאעש

בסוריה, החל דאעש לכבוש חלקים מהצפון, תוך שהוא דוחק את ג'בהת אל-נוסרה לגבול המזרחי עם לבנון ולאיזור הדרום – איזור הגבול עם ישראל. ההצלחות של דאעש בסוריה ובעיראק התחילו לשנות את מפת הג'יהאד העולמית: ארגונים שהיו מסונפים לאל-קאעידה העבירו את נאמנותם לדאעש ונשבעו אמונים ל"חליף" אל-בגדאדי.

אחד מהארגונים האלה הוא "אנסאר בית אל-מקדס", ארגון טרור הממוקם בחצי האי סיני, שמורכב בעיקר מחמושים בדואים ועושה צרות לצבא מצרים. הדבר הראשון שהארגון עשה לאחר הצהרת הנאמנות לדאעש, זה לחטוף שוטרים מצרים ולערוף את ראשם. בתוך כך, בסוריה, עשרות לוחמים מג'בהת אל-נוסרה ערקו לדאעש, דבר שהוביל להתנגשויות אלימות בין דאעש לאל-נוסרה.

עד 2014, התנהלה מלחמת הג'יהאד מחוץ לשטח לבנון. אבל אז קרה האירוע ששינה את פני הדברים.

באוגוסט 2014, נפצע בקרב במזרח סוריה אחד מבכירי המורדים. השמועה אומרת שמדובר במפקד בכיר בג'בהת אל-נוסרה – למרות שהארגון הכחיש זאת בתוקף. הוא היה אמור לעבור לשטח לבנון כדי לקבל טיפול רפואי, אבל אז צבא לבנון עצר אותו. מיד הוזעקו עשרות מורדים מאל-נוסרה ומדאעש (לוחמי אל-נוסרה לשעבר שערקו לדאעש, אבל הכירו את הבכיר) חטפו שוטרים וחיילים לבנונים והחלו לתקוף מוצבים של צבא לבנון על הגבול עם סוריה. כשההתנגשויות הלכו וגברו והמורדים הסונים החלו לאיים על הגבול עם לבנון, קיבל חיזבאללה הוראה מהפטרון שלו באיראן להכנס ללחימה לצד צבא לבנון. עד אז, חיזבאללה עזר בעיקר בנשק וייעוץ לצבא הסורי. מאותו רגע שבו הלחימה זלגה לתוך שטח לבנון, חיזבאללה לקח צד אקטיבי ושלח לוחמים להשתתף בלחימה. "לבנון לא תהיה עיראק" – הצהיר נסראללה.

כשחיזבאללה לוקח צד אקטיבי בלחימה, המורדים הסונים החלו לסגת והצבא הסורי, המגובה במאות לוחמי חיזבאללה, החל להחזיר לעצמו שטחים. המחיר שחיזבאללה שילם (ועדיין משלם) בכוח אדם הוא יקר מאוד. דיווחים מספרים שמאות הרוגי חיזבאללה נקברים בסתר, כדי לא להשפיע על דעת הקהל בלבנון.

מעודדים מתוצאות הלחימה בסוריה, החלו האיראנים לספק נשק, ציוד וייעוץ למליציות שיעיות בעיראק. אחרי שהגנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים, סיים לבנות את תשתית הטרור השיעי בעיראק – הוא פנה ליעד הבא, תימן.

פעילי דאעש חוטפים שוטרים לבנונים

בתימן, הממשל הסוני (שמגובה ע"י סעודיה וארה"ב) סבל קשות מאל-קאעידה. אל-קאעידה בחצי האי ערב הקים תשתית טרור ענפה במדינה והצליח להוציא משם פיגועים רבים – גם מחוץ למדינה. במשך שנים, השלטון הסוני במדינה קיפח את השיעים. השבטים הח'ותים, פלג של השיעה הזיידית, החלו להתקומם כנגד המשטר התימני הסוני. בעידוד איראן הם החלו להלחם בצבא התימני, הנאמן לנשיא האדי. כשהח'ותים כבשו את הבירה צנעא והחלו להתקדם לכיוון עיר הנמל עדן, הסעודים לקחו צד אקטיבי בלחימה והחלו להפציץ מטרות של הח'ותים מהאוויר. אבל לא רק סעודיה התערבה בנעשה בתימן. ארגון הטרור הסוני אנסאר א-שאריעה, שהיה מסונף לאל-קאעידה ונשבע אמונים לדאעש, התחיל להזרים כוחות למדינה. תוך ימים הועלו לרשת סרטונים של פעילי אנסאר א-שאריעה כורתים ראשים של לוחמים ח'ותים.

כשדאעש ואל-נוסרה ממשיכים במסעי הכיבושים בעיראק וסוריה, כשהח'ותים והאיראנים ממשיכים להבעיר את תימן, כשאנסאר בית אל-מקדס (דאעש בחצי האי סיני) ממשיך בהתקפות הברוטאליות על תיירים ועל הצבא המצרי – להבות המלחמה של המזה"ת ימשיכו לבעור בעתיד הנראה לעין.

ואיפה אנחנו?

לאחרונה מתרבים דיווחים על קבוצות של חמושים בעזה שמצהירים נאמנות לדאעש ולדרך הקיצונית שלו. חמאס מצידו – מחסל את הפעילות הזו לכן כרגע לא נראה שיש סכנה לשלטונו. מה גם שהרחוב העזתי הוא "חמאסי" והארגון נטוע היטב גם בקהילה. יחד עם זאת, גל הקיצוניות האיסלאמית ששוטף את המזה"ת הגיע גם לעזה ולחמאס. הדרג הצבאי של חמאס, גדודי עזאדין אל-קסאם, החל להקשיח עמדות ולהקצין מבחינה דתית. מבחינתו, אין כל זכות קיום למדינת ישראל והוא יעשה הכל כדי לחסל אותה.

ומה צופן העתיד?

כרגע נראה שהכאוס הזה עתיד להמשך. שלל ארגוני הטרור – מגובים וממומנים ע"י מדינות – ממשיכים לשטוף את המזה"ת. סונים נגד שיעים, סונים נגד משטרים, שיעים נגד משטרים אחרים, סונים נגד סונים – כולם נלחמים בכולם.

כרגע, החורף האיסלאמי עוד לא הגיע לפתחנו. כמה זמן זה ישאר כך? ימים יגידו.